<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך טבות</h1>
<h2>דף מז:</h2>
גר' בהזהב [ב"מ מ"ט ע"א] ההוא גברא דיהב זוזי אשושמי לסוף איקור שושמי הדרו ביה כו', עד אמ' רב פפי אמ' לי רבינא לדידי אמ' לי ההוא מרבנ' ורב טבות שמיה ואמרי לה רב (ו)שמוא' בר זוטרא שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חיילי עלמ' לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא, פי' דשושמי, ואם הייתי ניאות במכירת השושמי לא הייתי חוזר בי בשביל יוקרא, אלא דהכי הוה ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה אתא ההוא גברא קאי אבבא אמ' לי אית לך שושמי לזבוני אמרי ליה לא אמ' לי להוו הנך זוזי פקדון גבך דחשכת לי אמרי ליה הא ביתא קמך וכו' עד אמ' רבא כל הא ביתא קמך לא מבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפי' שומר חנם לא הוי. גר' בחלק במימרות דר' אלעזר [סנהדרין צ"ב ע"א], א"ר אלעזר כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז דכת' הכא אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע וכת' התם הבל המה מעשה תעתועים, גר' נמי בס"פ ואילו נאמרין [סוטה מ"ב ע"א] אמ' רב חסדא אמ' רב ירמיה בר אבא ארבע כתות אין מקבילות פני שכינה כת לצים כת שקרים וכו' כת שקרים דכת' ודובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ואית' נמי בחלק בגמ' מנשה [סנהדרין ק"ג ע"א], וגר' בשלהי מכות [כ"ד ע"א] ובהמוכר את הספינ' סוף גמ' השולח את בנו אצל חנוני [ב"ב פ"ח ע"א] ודובר אמת בלבבו כגון רב חסדא, ותימ' רב כהנא דיהבו ליה זוזי אכיתנא ואיקר אתא לקמ' דרב וא"ל רב במאי דנקיטת זוזי זיל הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ודוחק לפרש הא דמחליף בדיבורו דאסור היינו בלא ריוח האדם אבל במשא ומתן ובמקום שאדם מרויח מותר להחליף ולחזור בדיבורו דא"כ מאי תיובתיה דרב מיהא דמותבינ' ליה ר' יוסי בר יהודה אומ' מה ת"ל הין צדק יהיה לכם ולא הין בכלל איפה (הלא) [אלא] כדי שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק, אלמ' דברי' יש בהן משום מחוסר אמנה, ומשני אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, ולא משני התם בלא משא ומתן, ותו כיון דחילוף דיבור אסור משום דכת' והייתי בעיניו כמתעתע אין לך ריוח גדול מקבלת ברכות שקיבל יעקב ויצחק עצמו לא היה לו להענישו על שרדף אחר הברכות, ועוד נדרי זירוזין נמי מותרין וכל זה למה לר' יוחנן וגר' נמי בפ"ב דקידושי' [מ"ה ע"ב] הוא אמ' לקריביה והיא אמרה לקריבה כפתיה ואמ' תהוי לקריבך (אז אכלי) [אדאכלי] ושתו אתא קריביה קדשה אמ' אביי שארית ישר' לא ידברו כזב, ורבא אמ' חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואיכא ביניהו דלא טרח דלרבא לא קרינ' לא ידברו כזב היכא דלא טרח ולאביי סמכינן אדיבוריה אע"ג דלא טרח. ונראה דהא דמחליף בדיבורו דאסור במקום שזה וזה סומך בדעתו ואחד מהן חוזר בו כגון דברים ואיכא בהדיהו מעות ואחד מהן חוזר בו דלרב סבירא ליה כנגדו הוא קונה ולא יותר ולא סמכא דעתיהו דמוכר ולוקח אלא כמה שנתן משום דתרעא עביד לאוזולי וליקורי ואמרינ' בחד תרעא שייך למימ' דהחוזר בו עומד במי שפרע אבל בתרי תרעי לא אמרי', ור' יוח' סבר כנגד כולו הוא קונה ואע"ג דלא נתן אלא מקצת מעות שייך בכוליה מי שפרע משום מסמך דעתיהו אכוליה, והא דאותיבן לרב מהין צדק ואוקימן שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, בכל מילי אזהר רחמנ' שלא יוציא בפיו מה שאין בדעתו לעשות בין אם סומכין על דבריו בין אין סומכין דהיינו דובר שקרים שהוא בעצמו יודע שהוא שקר מדבר אחר שאין בלבו לקיים והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אבל מה שפיו ולבו שוין בשעת שמוציא בפה ובני אדם סומכין על דבריו והוא מחליפו זו היא עבירה גמורה לדברי הכל והרי הוא ככופל דבריו בלאו לאו והן הן דאמרי בשלהי פ' שבועת העדות [ל"ו ע"א] דהוי שבועה, דהכי נמי מסקנה דשמעת' דבסמך דעתא מודו רב ור' יוח' אלא דפליגי אי בכה"ג הוי סמיכות דעת או בכה"ג כדמסיק התם במעשה דר' יוח' בן מתיא שאמ' לבנו לשכור פועל' וכו' דמסקי' דפועלין לא סמכא דעתיהו משום דעל אבוה קא סמיך ולא ידעי אי ניחא לאבוה בפסק שלו אלא א"כ התחילו במלאכה ור' יוח' גופי' מסקינ' דבמתנה מרובה אם יאמ' לתת לחבירו דאין בה משום מחוסר אמנ' דלא סמכא דעתיה אבל במתנה מעוטה דסמכה אסור לחזור משום דסמכה דעתיה ודבר' דאיכ' בהדיהו [מעות] לר' יוח' אע"ג דמקצת הן כנגד כולן קונה דהוי כאילו מתנה מעוטה, ורב סבר אפי' מתנה מעוטה לא סמכה דעתיה ואין בהם משום מחוסר אמונה דאי לא נפרשו הכי כיון דרב אית ליה משיכה מפורש' מן התורה כרשב"ל [ב"מ מ"ז ע"ב] כדמוכח סוגיא דשמעת' אפי' אם נתן מעות כנגד כולן אמאי קאי באבל. וגר' נמי בירושלמ' פ' הזהב [ב"מ פ"ד ה"ב], ר' אבהו בש"ר יוח' אמ' ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו חוזר בו בשעה שאמרה צ"ל בדעת גמורה מן בתר כן אי חזר ביה חזר ביה הדא דאתמר בעני אבל בעשיר נעשה ברי, פי' צ"ל בדעת גמורה אני אומר ליתן דהת' סמכה דעתיה אבל אם לא אמ' כן אחרי שאמ' ליתן ולא אמ' בדעת גמורה יכול לחזור בו ודוקא בעני נר' הפי' אם האומ' ליתן מתנה זו עני אז יכול לחזור בו דאפי' מתנה מעוטה מרובה היא אצלו אבל בעשיר שאמ' ליתן מתנה שלגבי עני מרובה היא ואצלו מעוטה נעשה ברי וצריך לקיים דבריו ואם חזר בו יש בו משום מחוס' אמנה, ומסיק הת' רב מפקד לשמשיה אימת דנימא לך תתן מתנה לבר אנש אין הוה מסכן הב ליה מיד אין הוה עתיר אמליך ביה תניינות משום דאמירה לעני כעניין צדקה היא וצריך לקיים דבריו, ונר' דגיר' הירושלמי משובשת היא, והכי אית למגרס בדר' יוח' הדה דאת' בעשיר דאין צריך לו ולא פיר' לו המתנה לא סמכא דעתיה דעשיר דאי מתנה מעוטה לא סמכה דעתיה דזילא ליה מילת' במתנה מרובה נמי לא סמכא דעתיה דעשיר (דאי מתנה מעוטה) דסבר זה יחזור בו, אבל עני סמכ' דעתי' אמתנה מועטת, והא דאמ' רבא [ב"מ מ"ט ע"ב] כל הא בית' קמך לא הוי אפי' שומר חנם לא דמי לפלוגתא דפליגי ר' ורבנ' [ב"ק מ"ז ע"ב] בקדר ובעל השור ובעל פירות שהכניס לחצר בעל הבית דלרבנ' אמרי' מסתמ' קביל עליה נטירות' דהת' כי א"ל כנוס או הנח משמ' לרבנ' ואני אשמור קאמ' אבל אי א"ל הא חצר קמך דברי הכל לאו כלום היא ולא דמי להנח סתמא או הנח לפניך כלל וכדאית' בהשוכר את האומנין [ב"מ פ"א ע"ב]. בפ' נערה שנתפתת' [כתובות נ"ב ע"ב] ויהודה מר בר מרימר דא"ל לאבא סוראה לשוויי נפשך הדרנא לא קאמינ' לך משמ' שאם רצה לחזור בו מעצמו היה יכול לחזור מפני שמתחלה כאילו מעושה היה בכתיבת נכס' שכתב שהרי אמר לרב פפא מעלא דידי היינו עיסוייה היל' היה יכול לחזור בו ואין כאן משום שארית ישר' לא ידברו כזב.
